<h1>תשובות בעלי התוספות סימן כ"ט — תשובת ריצב"א</h1>
<h2>דף מב:</h2>
על סוס ששכר ראובן משמעון והוליכו מהלך ב' ימים מן העיר ובצאתו מן העיר קרוב לשתי פרסאות נמצא צולע על יריכו. ולא חשש ראובן לדבר ורכב עליו למקום חפצו, ובבואו שמה הראהו לאומן לתקנו, ותקנו, והתרה בו שלא ירכבנו. ובכל זאת לא הניח, ורכב עליו גם בחזרה. ונתקלקל הסוס לבלתי הרפאותו עד חדשיים. ושמעתי באלה רבות. וראיתי מקצת העולה על רוחם לפוטרו, ולדמותו להכהו על ידו וצמתה, וסופה לחזור, דקיימא לן כרבא דאמר [ב"ק פ"ו ע"א] אין נותן לו אלא שבתו דבכל יום. וכיון דאין כאן נזק, כי היכי דשור באדם פטור, דאיש בעמיתו ולא איש בשור. ואמ' באדם המזיק שור, כדאיתא בריש ב"ק [ד' ע"ב]. וכן אני בעיני כי טעות גדול הוא בידם. חדא לפי דבריהם אם יפטר אף מן התורה, יתחייב מדבריהם, מדרבנן, מכח דינא דגרמי דהוי מדרבנן כמו שהוכיח ר"י. מדקא בעי ס"פ הכונס [שם ס"ב ע"א] אם עשו תקנת נגזל במסור או לא. ואי מדאוריתא, למה לא יעשו התקנה במסור כמו נגזל. והא פשיטא דלא גרע מדינא דגרמי בדברים שמפסידו ומזיקו בידים, והנזק ניכר. ומ"מ שבתו שבכל יום לא הייתי מחייבו מזה הטעם. דכיון ששמין אותו כמה נפחת מדמיו, כמה היה שוה וכמה הוא שוה עכשיו, הרי כאילו החזיר לו סוסו שלם, וכאילו לא גרם לו הפסד. ולפי דבריהם לא שבקת חיים לכל בריא, והרוצה להפסיד לחבירו ינעץ מסמרות בסוסיהם בכל יום ויום ויפטר. וחלילה חלילה לומר דבר זה, ואפילו תינוקות של בית רבן. ושלום יצחק ב"ר אברהם זלה"ה. ע"כ.
